זמן למעבר

מהרגע שהילד הגיע בשעה טובה, בעיניים טרוטות, גב מפורק ובפטמות תשושות, לגיל שלושה וחצי עם חריגה קלה לארבעה חודשים , ייסלחו לי ביד שרה על סיכון הפיקדון וההתעלמות מהאזהרה שכתובה על חצי מהעריסה, אני יודעת שהגיע הרגע, רגע המעבר. זה לגמרי לא אומר שלחץ, דופק מואץ, בכי באמבטיה וזיעה קלה לא היו חלק מתהליך ההחלטה, וכל יום אמרתי לעצמי: "לא היום, מחר". מתרצת לי ולבעלי שהחדר עוד לא מאורגן, הסדינים לא מכובסים, או אולי בכלל נחכה לתאריך העברי שבו יחגוג ארבעה חודשי חלב אם, הרי אנחנו יהודים גאים. 

בלילה הראשון שכף רגלו הזכה והרכה נתקעה בין סורגי העריסה, כמו רגל תרנגול בלול צפוף ויללה קטנה וחסרת אונים ניסרה את השקט שעטף את החדר לאיזו שעה של חסד נעורים, הבנתי שתמו התירוצים, מחר בבוקר אודיע לעולל שחוזה השכירות בעריסה הסתיים, מעין שיחת "יחסינו לאן" בין עולל לאימו, וה"לאן?" הוא משהו כמו שבעה צעדים בהמשך המסדרון אל חדר השינה המשותף עם אחותו הבכורה, הטיגריסית הנדירה שלנו, חצי תימניה, חצי מרוקאית ולתיבול גם מזל תאומים. מה שאומר שלא יהיו לו שם זרי דפנה לנוח עליהם, משעמם לא יהיה לו ומתאגר בטוח יהיה לנו.

יום המעבר… בעלי ההנדימן שואל אותי אם זה סופי והאם להתעלם מהדמעה שמבצבצת בזווית עיני. אני נושמת כמה נשימות ותמונות מלילותינו המשותפים עולות בראשי, מרגשות ומתישות במקביל, ובינן מתפרצת לה שוב תמונת רגל התרנגול התקועה של בני מלווה בתזכורת על סניף הרווחה הקרוב לביתי, שעוזרת לי לסגור הרמטית את הסיפור וגורמת לי להגיד יפה ביי לדמעות ולהנהן לבעלי עם הראש לאות הסכמה. העריסה מפורקת בזריזות ונעלמת לבגאז' האוטו מבלי שהספקנו להפרד… עם הפרידה הקשה שמכה ישר בפנים ובלב, אני מזהה לה שם את חצי הכוס המלאה בדמות של שלוש וחצי מרצפות שחזרו לחדר השינה שלי שגם ככה מאותגר מרחבית. עכשיו כשאני ופטמותיי החרוצות נשכים כל שעתיים וחצי בלילה נוכל להתפנק לנו ולצעוד בבטחה אל עבר העולל, אולי אף אניח איזה שטיחון אמבטיה אדום וקטיפתי שישווה לאזור אשליה של טקס "פטמת הזהב". 
הערב יורד על ביתנו הקט, המיטה כבר תפסה את מקומה בחדר הילדים ונראה כאילו היתה שם מאז ומעולם, חדר השינה שלנו נטול העריסה נראה ריק, צובט מעט בלב אך מעלה ניחוח של רווקות, העוללים ישנים בחדרם ואני הולכת לישון ברגשות מעורבים.

ההשכמה הראשונה באותו הלילה, שכמובן היתה אחרי שעתיים וחצי, הבהירה לי שפעלתי נכון, כי אומנם ישנתי מעט, כרגיל, אבל ישנתי יותר טוב. כנראה שהשיחה שערכתי עם האוזן הביונית שלי השתלמה, כי הבהרתי לה יפה שלא תעיר אותי אם אין צורך, התינוק יכול להשתעל, לכחכח, להזיז את שפתותיו קלות ולהתלבט אם לבכות או לא לבכות, אבל כל עוד זה לא היסטרי ומצריך קימה, באמת שתעשה מצווה ותרפה.
מאז… שני עוללי ישנים באותו החדר, שמח שם כמו בכל חינה מוצלחת, עד שהפסקתי להניק בלילה, פטמותיי ואנוכי טיילנו במסדרון החשוך אל עבר החדר הלוך וחזור, כשהילדים לא מרגישים טוב המשמרות מתארכות כמו במשמרת אינסופית במפעל נקניקים בצפון הארץ, אבל הכל נשאר בחדר, גם אם במצבים קשים בהם ניקרתי במיטת בתי, כשאני חבוקה עם בובת נמיה, או כשליטפתי את ראשה כשחושיי מאולחשים בעודי יושבת כמו כלבלב עזוב המחכה לבעליו על השטיח של אלזה המעיקה, הבטחתי לעצמי שלמיטתנו לא באים, שחדר השינה שלנו יישאר חדר שינה, גם אם הוא נטול שינה ורק מתפקד כחדר.

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות